מתחתת לעצי הזית : סוף שבוע בחממת
נסיעה של שעתים וחצי ואנחנו מגיעים לעיר חממת, בחמש וחצי הרבה לפני כניסת השבת. החברים שלנו עדיין מטיילים, אנחנו מחכים להם בחדר במלון חממת גארדן, ובינתיים מנסים ליצור קשר עם הבית. הטלפון הקווי אינו פועל, לכן מתבקשת עזרה מהקבלה.
האדם שמטפל בכל הדברים האלה הוא סלים השומר בשער, בחור מאוד נחמד, גבוה כמו שחקן כדורסל וכל המשימות במלון מוטלות עליו. הוא מביא לנו את המזוודות, מחליף לנו את מכשיר הטלפון, נורה בשרותים וכן הלאה. בקיצור מחלקת אחזקה של איש אחד. הוא מסרב לקבל טיפ בטענה שצ'פרנו אותו בהגיענו.
סוף סוף יש קשר עם הבית. השיטה שלנו היא לשלוח מסרון הביתה וחוזרים אלינו למספר שנתקבל. כך עשינו כל יום ויש ימים שהגענו מאוחר מאוד למלון ולחדר, אז בני משפחותינו חיכו בסבלנות רבה. בחודש מאי הפרש השעות בין תוניס וישראל הוא שעתיים. לכן אם מתקשרים מחממת בחמש וחצי, בארץ זה כמעט שבת. בימי חול ההתקשרות היתה הרבה יותר מאוחרת ובני המשפחה המתינו בסבלנות רבה לצלצול עם הסמס שלנו.
החברים מגיעים סוף-סוף, עמוסים בסירים בקרטונים מלאים בקבוקוני בוכה שנרכשו בנאבל עיר המחוז השכנה. אני אומר לכם, רעיון טוב להביא ארצה בקבוקי בוכה לחברים וקרובים.
קבלת שבת
שמונה בערב, קבלת שבת. מבקשים ממני לעשות את הקידוש. אני צרוד ובקושי נשמע, לכן קוראים ביחד איתי את הקידוש. הקור של ספאקס נותן את אותותיו. ארוחת ערב מסורתית, לחם בית סלטים רבים וקוסקוס עם מרק.
השתייה בתשלום. המלצר רושם על פתק את מספר החדר של המזמין. אני חושב שהרבה פתקים נעלמים לו בדרך שכן חשבוני מחוייב לבסוף בסכום נמוך למדי, לדעתי. ז'וז'ו שמעוני חולה והאוכל נלקח לו לחדרו, ממנו לא יצא עד מוצאי שבת. יותר מאוחר הוא יספר לי שהוא סובל ממחלת הסוכרת, לא עלכם.
חממת גארדן הנו מלון יפהפה, כיף לשהות בו.
אנחנו יושבים זמן רב בלובי ומפטפטים, אני פחות בגלל הגרון. טוב לנו לפגוש את החברה אחרי יומיים. אסנת מספרת להם על העיר היפהפיה ספאקס, כמה חבל שלא ביקרו בה. עכבל דייאר, הלוואי עוד טיול בשנה הבאה.
בבוקר אנחנו מתעוררים בחדרנו בקומת הקרקע ויוצאים מן המרפסת לגן מטופח ורחב ידיים. ארבעה גננים מסתובבים ועמלים על המראה הנהדר הנראה לנו.
גשר מעץ עובר מעל הבריכה, מפלים שמימיהם ממוחזרים, עצים, פרחים, מדרכות ודרך המובילה לים.
התיירים יושבים על כסאות נוח ולא מפריע להם מזג האוויר שהופך סגרירי. אני לובש סוודר. הגשם לא מאחר לרדת.
הלובי גדול ורחב ידיים ואפשר למצוא מערכות ישיבה למכביר, ספות, כורסאות למיניהן. מי שמסתובב יגיע בוודאי לבית קפה, למערת פיראטים או לסלון של עלי באבא.
אנחנו מזמינים קפה. לא משהו שמזכיר את זה ששתינו בספאקס, בעל איכות סתמית, על באב אללה. נו, שאלה יהיו כל הצרות שלנו.
ארוחת צהריים ואחריה טיול בגן ובכל המלון. זה יומנו האחרון כאן. בארבע משמיעים מוסיקה בסגנון ספרדי, במועדון, רקדנים ורקדניות מזמינים את הציבור להצטרף. מדוע לא ? כיף בחממת גארדאן, אמרתי כבר ?
ארוחת ערב האחרונה, אנחנו קונים עוד מזכרות, משלמים בקבלה עבור שרותים ושתיה, מפנים את החדרים ומחכים בלובי להסעה שלנו בצאת השבת.
מעשה בפריצה ובלש חוקר...
אחד האורחים דובר צרפתית יוצא בצעקות שבר :
– פרצו לחדר שלנו, הכל נלקח, הבגדים, המזוודות, הארנקים, כל הכסף וגם הדרכונים נעלמו. אוי לי !
הבת שלו מבוהלת אבל מנסה להרגיע אותו :
–פאפא נתקשר למשטרה, זה מה שנכון לעשות ברגע זה.
אבל הוא בקריזה שאין כמוה, צורח :
– אני מתאבד !
– פאפא, בוא לפקיד הקבלה. יטפלו בזה, אין מצב !
פקיד הקבלה שולח את סלים שומר הסף ומומחה לכל מקרה ומקרה, לבדוק.
הוא הולך, הוא חש בחשיבות המטלה, חוזר כעבור חמישה רגעים, לוחש משהו לפקיד ושב למשמרתו ליד השער.
אני מתפלא. מה השקט הפתאומי ? בקבלה אומרים לי שהתייר טעה ונכנס לחדר שעתה פונה.
אני מספר לחברים שלי, קשה להם להאמין, זה טרגי-קומי ! אני מציע להם :
– בואו נשאל את סלים הבלש...
סלים מאשר את דבריי, כולם צוחקים והרבה דינרים עוברים מכיסנו לכיסו של שרלוק הולמס. מזל שהברנש לא הספיק להתאבד.
אנקדוטה אחרונה 0 : 0
הציפייה ארוכה, פנינה נרדמת בישיבה, וויקטור על הספה ליד אשתו. מישהו אומר לי שהוא הולך לשרותים. אני מתלווה אליו. מה לעשות, 30 הדקות האחרונות מאוד ארוכות והן זוחלות לאט.
אני עומד לצאת מבית-הכיסא, כשאוזניי קולתות לחש, מישהו קורא לעזרה. אני הולך לכייון הקריאה ושומע קול נשי המבקש :Help!
אני שואל את האישה שנתקעה בפנים :
– אין באפשרותך לפתוח ? היא עונה לי :
–Yes.
– אני אבקש מפתחpasse-partout , מהקבלה.
–O.K. Thank you .
הדלת נפתחת בעזרת סלים, והבחורה שיוצאת מודה לנו. היא ואני מופתעים, אנחנו מכירים.
– מה מעשייך בשרותי הגברים, אני שואל אותה ?
– התבלבלתי, אבל לא רשום על דלת Women.
– הצדק עימך, אבל ישנו ציור קטן של ראש עגול כמו סמיילי עם שפם. אצל הנשים השפם איננו.
קדימה לאוטובוס...
אנחנו עולים ונוסעים מיד. יש לנו שעה פנוייה, החברים מעדיפים לעבור אותה בקזינו. מבלים שעה קלה, אחד הרוויח מאה דולר, השני הפסיד. שואלים אחד את השני, השיחות הן בערך כך :
–Gagné, perdu, gagné, perdu, gagné, perdu, perdu .
–Gagné, perdu, gagné, perdu, gagné, perdu, gagné, gagné .
כלומר, רווח, הפסד, רווח, הפסד ולהיפך.
בשדה התעופה סבלים רצים אלינו ומכניסים פנימה את המזוודות. הכסף הקטן שעוד נשאר מיועד להם.
אפשר פה להחליף כסף מדינרים ליורו, מי שלא הספיק לעשות זאת לפני כן. אני ברגע האחרון שילמתי לחיים עבור סעודת השבת 50 דינר ואת 20 האחרונים נתתי לרפי למתנה לנהג עומאר. עבור אסנת ועבורי, כמובן.
כך שאם נשארו כמה מטבעות הן ניתנו לסבלים.
פרוצדורה רגילה, רישום פרטים אישיים לויזת יציאה, דלפק המטענים. לא הלך כל כך חלק עם עודף המשקל, בגלל הבוכה, המתנות ומיני זוטות. אבל הסתתדרנו בסופו של דבר. אוכל כשר במטוס, אבל לא כולם היו רעבים, אני למשל לא, גם אסנת כמוני(אמנם כשר אבל אלא יסטור איך הוא נראה ויותר גרוע איך הוא מריח... )הסתפקנו בשתייה קלה. שינה עד חמש בבוקר, שש לפי שעון פרנקפורט. אנחנו אמורים לחכות כאן עד עשר וחצי, אבל זאת בהמשך... תראו שנקבל יום בונוס, באדיבות תוניס-טורס או חברת לופטנזה, תלוי את מי שואלים...