איש השב"כ שעזר לכל הקהילה לפעמים מילה שזורקים בטעות, בצחוק, בלי כוונה, עלולה לשנות את החיים שלי ושלך. מאיר בן משה קרא השבת בפרקי אבות את המשנה "סייג לחכמה שתיקה", ונזכר בסיפור של חיים ולדר "מי אוהב את השב"כ?". הוא היה חייב להעתיק לכם אותו, בתוספת מוסר השכל. סיפור מיוחד ומשעשע. (מגזין).                               ככל בית ישראל קראנו בשבת קודש פרקי אבות פרק ג'. והנה לקראת סוף הפרק בא רבי עקיבא ולימד אותנו מוסר גדול - סיג לחכמה - שתיקה! אך... אך... כמה צדק התנא... שתיקה לא מלשון הרע, רכילות, שקר, חנופה ועוד... זה פשוט!. אלא – יש מילה של בן אדם – שיכולה להרוס בן אדם. על זה אמר התנא... עדיף שתשתוק! בסיום הקריאה, נזכרתי בסיפור שקראתי ב- "אנשים מספרים על עצמם 4" סיפרו של הסופר הדגול חיים ולדר. בו הוא סיפר על אדם שכמעט החריב לעצמו את החיים, רק בגלל שזרק לביתו הקטנה מילה אחת...! הנה הסיפור לפניכם. השם של הסיפור: "מי אוהב את השב"כ?". המספר, איש אמיד, שמוצא את פרנסתו ברווח, אך אליה וקוץ בה. עבודתו מסתכמת בארבעה חדשים בקיץ ובכל שאר ימות השנה, הוא לא ממש מועסק. כשהוא נשאל פעם על ידי בתו הקטנה "מה אתה עובד" נפלט לו ספק בטעות ספק בצחוק: "בשב"כ". אתם מוזמנים לקרוא מה המשפט הזה עשה לחייו. אני בשנות השישים לחיי. למשפחתי יש עסק שאפשר לקרוא לו מצליח, והוא מפרנס את כל משפחתנו ברווח. בעיות פרנסה אין לי, ברוך ה׳. מדוע התבטאתי "אפשר לקרוא לו מצליח"? משום שאולי מבחינה כלכלית הוא מצליח, אך הבעיה בו שבמשך השנה לא הייתה עבודה. העסק הזה עובד כמאה יום בשנה בתחום המזון, ובשאר ימות השנה הוא סגור. מאת הימים הללו מפרנסים כמה משפחות ברווח גדול, ובשאר ימות השנה הוא אינו פועל. זה אומר שהייתי מובטל כמאתיים ושישים יום בשנה, למעט שבתות וחגים. היה לי שיעור יומי וחברותא בערב, ובשאר הזמן עשיתי משהו אחד קבוע: חיפשתי עבודה. חיפשתי, זה לא אומר שגם מצאתי. ומדוע לא מצאתי? בתחילה חשבתי שאין לי מזל, שלא מצאתי את המקום המתאים או שאני טיפוס המתקשה להתאים את עצמו, אך היום, לאחר שנים של חיפושים, הבנתי כי התשובה היא בשתי מילים: ״קללת הכסף״. אחרי שאני משווה את הכסף שאני מרוויח במאת הימים, כל עבודה נראית לי כמו ניצול. כשהבנתי זאת חשבתי להתנדב, אך מסתבר שאין הרבה מקומות שמוכנים לקבל אדם בריא ונורמלי בהתנדבות. אולי אינך מאמין אך בדקתי זאת לעומק. ישנם המון מתנדבים, בעיקר אנשים שיצאו לפנסיה וכוחם בידם, והם ממש מייחלים לעסוק במשהו בהתנדבות. הם פונים לכל מיני מקומות, ואלה דוחים אותם שוב ושוב. אם תשאל אותם הם לא ידעו למה, והאמת היא שרוב המעסיקים אינם יודעים מדוע, אך אני במחשבה מעמיקה - משהו שיש לי פנאי לעשותו - הגעתי למסקנה שאדם שאינו מקבל כסף בעבור עבודתו מהווה איום על מעסיק. וגם בעניין הזה יש סייגים: אם מדובר במקום פרטי, כל מקום כזה ישמח לקבל מתנדבים, אבל אנשים אינם מוכנים להתנדב במקום פרטי, כי איזה ערך יש בהתנדבות למקום שהעיקרון בו הוא שהמעביד ירוויח כסף? נותרו רק מקומות ציבוריים, ובהם למנהל עדיף לשלם לעובד כסף שאינו שייך לו, כדי שיהיה תלוי בו, מלהעסיק בחינם עובד שכלל אינו מחויב לו. אם תשאל את המנהלים, הם יסבירו לך את ההיגיון שבכך: צריך להיות סדר ומשמעת ובלה-בלה-בלה. מה שהם לא יצליחו להסביר הוא מדוע בעסק הפרטי שלהם הם יסכימו ועוד איך להעסיק מתנדב, אם היה כזה, למרות הסדר, המשמעת והבלה - בלה - בלה. התשובה ברורה: כשאתה חוסך לעצמך כסף מכיסך תוותר על תחושת השליטה, אבל כשזה ממילא לא על חשבון הכיס שלך, אתה יכול להרשות לעצמך פריבילגיות כמו שליטה על האנשים דרך המשכורת שלהם... כך או כך, במשך שנים הייתי בלי עבודה, לא בשירות הציבורי ולא בשירות הפרטי. הייתי פשוט מובטל. בניגוד למובטלים ורע להם, אני הייתי מובטל וטוב לי. כסף לא היה חסר, ומשום מה בתחילת הדרך לא העיקה עליי העובדה שאין לי עבודה. כל זאת, עד לרגע שהבת שלי גדלה מעט ושאלה אותי בתמימות: "אבא, במה אתה עובד?" האמת, לא התכוננתי לשאלה הזו. בלי לחשוב פעמיים אמרתי לה: "אני עובד בשב"כ". למה אמרתי את זה? אין לי מושג. זה פשוט נפלט לי כבדיחה. "בשבת?" היא שאלה. "לא. בשב"כ!. תשאלי את אמא מה זה שב"כ". היא הלכה, שאלה את אמה, ואשתי בלי להתבלבל הסבירה לה עד כמה שהיא מסוגלת להבין מהו השב"כ. שכחנו מכל העניין. באחד הימים המנהלת מזמינה אותי למשרד. חשבתי מה כבר עשתה הבת שלי. המנהלת אומרת לי: "תראה, יש לנו בעיה עם האבטחה. נכון, יש לנו מאבטחת, אבל מדובר בסטודנטית שעסוקה כל היום בספרים ובמחברות, היא לא ממש שומרת. ניסיתי להחליף אותה, אבל בעירייה אין עם מי לדבר. אני מבקשת ממך לעשות עם הקשרים שלך מה שניתן, להוסיף אבטחה או להחליף לפחות את המאבטחת הקיימת" "רגע", אני אומר לה, "מדוע קראת לי?". "נו, באמת", היא עונה, "אתה יודע בדיוק מדוע". "לא, אין לי מושג". ואז המנהלת אומרת: "מסתבר שמילדים אי אפשר להסתיר סודות. הילדה שלך סיפרה למורה שאתה עובד בשב"כ". חשבתי שאני מתעלף. "ככה היא אמרה?" "מה לעשות?" אמרה המנהלת, "תשמע, הדברים שמורים אצל המחנכת ואצלי. הזהרתי אותה שלא לדבר על כך, אבל קח בחשבון שאתה צריך להזהיר את הבת שלך". "תשמעי, אני חושב שהבת שלי דיברה סתם". היא צחקה צחוק גדול ואמרה: "אינני מתכוונת להתווכח איתך. אם היית מאשר לי שאתה מהשב"כ הייתי חושדת שאולי זה לא נכון. כעת אני בטוחה. עזוב. סיפרתי לך משהו. תעשה מה שאתה יכול בתור אזרח, טוב? לא נכנסתי לך לסודות". יצאתי משם, מבולבל. שעתיים עם עצמי גרמו לי להבין שאין לי הרבה מה לעשות בעניין. איש לא יאמין לי שאיני קשור לשב״כ, ואם כך נגזר, מה רע? לפחות הבת שלי לא תחשוב שאני מובטל. ועדיין היה העניין הזה של המאבטחת. הרמתי טלפון לידיד שלי בעירייה. אמרתי לו: "אל תשאל למה, אני פשוט חייב טובה לבית הספר. יש להם בעיות עם המאבטחת, אולי אתה מארגן החלפה?" הוא חוזר אליי תוך שעתיים: "סגור. ממחר היא לא שם, אני מעביר אותה לבית ספר אחר בצד השני של העיר, שתקרא שם את הספרים והמחברות. אני מביא לך מאבטחת שהולכת לסרוק כל ילדה בנפרד. תהיה רגוע, רק אל תשכח שאתה חייב לי". למחרת הבת שלי מביאה מכתב מהמנהלת עם עציץ קטן, מעין תעודת הוקרה לידיד בית הספר על שירותו המהיר והנפלא שתרם לביטחון בית הספר. אם היו לי מחשבות להתקשר אל המנהלת ולהסביר לה שהכול החל באיזושהי התבטאות סתמית שלי, אחרי שראיתי את מבטה המעריץ של בתי גנזתי את הרעיון. לא ידעתי שיחד עם הרעיון גנזתי את כל חיי הקודמים. מה מסתבר? המנהלת אכן הזהירה את המורה שלא לדבר על עבודתי בשב"כ. כנראה היא הזהירה אותה כל כך טוב, שתוך רבע שעה, כולן בחדר המורות ידעו שאני שבכני"ק, ומשם לבעלים, לכוללים, למקומות העבודה... מכיוון שגם שם הדברים עברו מפה לאוזן תוך אזהרות חמורות שלא לספר על כך, כל השכונה ידעה תוך מספר ימים על העיסוק שלי, וכבר נמצאו חכמים שאמרו: "אני חשדתי כבר מזמן", וטיפשים שאמרו: "איך לא קישרתי בין העובדה שהבן אדם כביכול בחו"ל מאה ימים בשנה ואין לו שום עבודה מוצהרת, לבין זה שהוא חייב להיות בשב"כ?"... אני מוכרח לציין שהיחס כלפיי וכלפי ילדיי השתדרג. קודם כל, איש לא התחיל יותר עם הילדים שלי. זה פשוט לא קרה. הייתי צריך רק לשים לב שהילדים שלי לא יעשו עוולות לאחרים, כי גם אם היו עושים, איש לא היה מעז אפילו להעיר על כך. פרט לכך שאיש לא התחיל אתי - ותאמין לי, ניסיתי, בניתי קומה שלמה על הגג אפילו בלי לשאול שכן אחד ־ איש לא דיבר ואפילו לא הלשין מטלפון ציבורי למוקד 106. אתה יודע, הרי אלה מהשב"כ מאזינים להכל, ולמה שמישהו יסבך את המשפחה שלו? עם זאת, בבית הכנסת דווקא התקרבו אליי כדי לשמוע כל מה שקורה, ואכן בכל אירוע בטחוני היו מדברים לידי, ואני שותק, פשוט משום שמעולם לא התעניינתי בזה. הם היו מניחים הנחות ביטחוניות, ואני הייתי מהנהן כאילו אין לי מושג, ובאמת לא היה לי שום מושג. בלית ברירה התחלתי לקרוא את העיתונים והשבועונים, והתחלתי להתבטא מילה כאן מילה שם. מישהו היה אומר שאירוע זה או אחר נעשה על ידי מחתרת יהודית, ואני הייתי אומר: "זה לא מדויק" ופולט כל מיני אמירות סתומות ובלתי חכמות, שהתפרשו אצל בני שיחי כצופן רב משמעות.           הם היו מציגים את דעותיהם, ועל פי תגובותיי הקצרות היו מחליטים אם עלו על סוד בטחוני או לא. זה שיעשע אותי. היה אירוע שממש חיזק את מעמדי, כאשר בשכונה היו גניבות מצד ערבים. הגיעו אליי לא פחות מראשי הקהילה ואמרו לי: "זה צריך להיפסק, אתה חייב לעשות מה שניתן". לא היתה לי ברירה. עשיתי כל מה שאני יכול, שזה לחשוב מה אני יכול לעשות. כינסתי אותם והוריתי על הקמת "משמר השכונה". הם שאלו אם יהיה לזה גיבוי. אני אמרתי שכן, ואף נקבתי בשמו של מפקד בכיר במשטרה, תוך שאני מזהיר אותם שלא יעזו לספר שאני שלחתי אותם. "הוא לא יודע עליי כלום", אמרתי. זו הייתה האמת. הם נפגשו אתו, קיבלו גיבוי, ארגנו מהתושבים כסף (הם לחשו באזניהם שאני עומד מאחורי היוזמה, וזה כבר פתח את הכיסים). משמר השכונה הוקם. הם הציעו לי לעמוד בראשו, והמבט שבעיניי הבהיר להם שהם לא חשבו לרגע לפני שהציעו. כשפנו ללכת, שמעתי מישהו נוזף בחברו: "אמרתי לך שזה לא מתאים, הוא בכלל מסתכן שפעל בנושא, אינך מבין?" זה היה הרגע שבו הבנתי שהסתבכתי. פשוט נכנסתי לדרך ללא מוצא. ידעתי שדברים כאלה מתגלים בסופו של דבר, ולא יכולתי לדמיין כיצד אוכל לעמוד מול ילדיי כאשר האמת תתגלה. המחשבה על כך הביאה אותי לחרדות גדולות ועמוקות. הייתי מתעורר בלילה, שטוף זיעה, מדמיין איך עוצרים אותי על התחזות ומפרסמים בעיתונים איך מובטל הציג עצמו במשך שנים כאיש שב״כ. ידעתי היטב שלא יוכלו לעשות לי כלום, מפני שמעולם לא הצגתי עצמי כאיש שב"כ. אנשים עשו זאת בשבילי, ואני הכחשתי בכל פעם שהדברים נאמרו לי ישירות, מה שחיזק את תדמיתי כאיש שב"כ... לא פחדתי שאיענש או אשפט על כך. חששתי רק מהפרסום, שאחריו אראה את מבטי הבוז של שכניי ושל חבריי. אוכל לזעוק כמה שארצה שמעולם לא שמעו ממני שאני איש שב"כ, אבל הם כלל לא יתעמתו אתי על כך, אלא פשוט יבוזו לי. יותר מכל הפחיד אותי המבט המאוכזב של ילדיי. אחרי תקופה ארוכה של חרדות החלטתי לעשות מעשה. לא תאמין, פשוט הלכתי לעבוד. כמורה. אמנם לא היה לי קל, כי בתחילה אנשים חששו לקבל איש שב״כ כמורה, אך מצאתי בית ספר שהמנהל שלו לא ידע דבר, וכשידע, זה היה מספר חודשים אחרי קבלתי לשם. הייתי מורה מוצלח, ולא הייתה לו שום סיבה לפטר אותי בשל כך שהייתי בעבר בשב"כ, מה עוד שהכחשתי זאת ("נו, באמת", הוא אמר, "לא חשבתי שתאשר את זה..."). גיליתי שבמורה אני מצליח מאד ונהנה מאד. אמנם בתחילה עשיתי זאת כמי שכפאו שד, אבל בהמשך התאהבתי במשרה הזו.. גם בבית הספר הסתובבו שמועות, שאת נושא המשמעת למדתי במקומות שיודעים להקנות משמעת ומעניין מה השיטות שלי כשילד לא בדיוק הולך בתלם, וודאי אני יודע מה עושים, פועלים וחושבים התלמידים שלי - אבל בתכל'ס, השכונה התרגלה לראות אותי עם תיק של מורה, הולך כל יום בשבע וחצי וחוזר בארבע. יום אחד סיפרה לי בתי, שהבנות בכיתה אמרו לה שאביה כבר אינו עובד בשב"כ, והיא אמרה להם שהיא יודעת זאת כבר מלפניהם, היא סיפרה להן שאני מורה בבית ספר ושנמאס לי מכל השב"כ הזה. האמת היא, שמעולם לא אמרתי לה שנמאס לי, אבל ילדים אומרים כל מיני דברים כדי שאבא שלהם יצטייר טוב. במציאות, ירדו ממני. אמנם מדי פעם מבררים אם אוכל להפעיל קשרים בנושא זה או אחר, ואני מעמיד פני תם ולא מבין מדוע באים אליי, ואחר כך אומר: "תנו לי לנסות". אני מנסה ולפעמים מצליח, וכשאין לי מה לעשות אני נוקט בשיטת "שב ועל תעשה", ומגלה שדברים בדרך כלל מסתדרים לבד, בלי שאעשה כלום, ושוב כולם מייחסים זאת לי, מה שמזכיר לי שיטות של כל מיני מתחזים כעושי ניסים. ההבדל ביני וביניהם הוא, שאני מעולם לא הכרזתי על עצמי דבר וגם לא לקחתי פרוטה בעבור "שרותיי". עברו שנים רבות מאז. כבר חיתנתי את רוב ילדיי, אני עדיין מחנך ועומד לצאת לפנסיה. איש כבר אינו מזכיר את עבודתי בשב״כ, אך עם זאת, דומני שאיש לא שכח זאת. אני יודע שבכל שידוכי ילדיי הזכירו את העובדה הזו, ותתפלא, זה לא הזיק, אולי אפילו סייע. אני מוצא מוסר השכל רב מהסיפור שלי. בעיקר "המוות והחיים ביד הלשון". בן אדם אומר בצחוק מילה לבתו, ותראה איך המילה הזו משנה חיים!. הדבר השני הוא, עד כמה אי שקט נגרם לאדם שתדמיתו רחוקה מהאמת שלו. הפחד מחשיפת האמת גורמת לו לחשוש ולחיות באי שקט. כיום אני מבין את אלה שאוסרים להספיד אותם. אני חושב שהם פוחדים שבשמיים יצחקו להם על ההבדל בין ההספד לבין מציאות חייהם. המעניין הוא, שאלה שאוסרים להספידם הם דווקא כאלה שההספד אודותיהם תואם לאמת, אז מה נאמר אנו? כמו כן, אני חייב לציין את יד ההשגחה בחיי. אם לא הייתי פולט את המילה המיותרת הזו, ייתכן שהייתי נשאר מובטל כל חיי. לכן אם תשאל אותי את השאלה "מי אוהב את השב״כ?" התשובה היא "אני!". כי מבלי שאפילו התכוון, הוא שינה את חיי.