אפריים מבקר בעיר ספאקס, ב-1955.  

קיבלתי הודעה מאברהם צרפתי (פתי) שאפריים בדרך לספאקס ועליי לפגוש אותו ליד בית קפה הרנסנס – Café Renaissance, בשעה שלוש ביום כלשהו בשנת  1955 או תחילת 1956. הוא יירד מהאוטובוס שבא משדה התעופה ואני צריך לעמוד לרשותו. אכן נפגשנו, הוא קפץ מן הרכב ולא אמר מילה, כאילו נפרדנו לפני דקות ספורות. שאלתי אותו אם הוא זוכר אותי. זה היה אפריים.  

– בוודאי זוכר, כמוס.  קח אותי למלון צנוע. אברהם צרפתי בדרך.  

אכן לקחתיו למלון בסטיה, הכי צנוע שיש, קרוב לתחנת הרכבת, אבל הוא בחר במלון על יד, עוד יותר נחבא. הוא נרשם בקבלה, עלינו לחדרו, הוא בדק את סגירת החלונות והמרפסת והורה לי ללכת לקבל את פתי בתחנת הרכבת.  

אכן פתי בדיוק הגיע, כמו שתכננו, לא לבזבז זמן. עלינו לחדרו של אפריים, החלפנו כמה מילים ויצאנו, צרפתי לכיוון המלון שלו, אפריים ואני לעבר מועדון תנועת הנוער. בדרך הוא חטף לחמנייה ואכל אותה תוך כדי הליכה. הוא היה צמחוני. הוא עצר בחנות ספרים של בלנש Blanche, ליד המסעדה של "פריים" ורכש לו ספר. הוא אמר לי, שזהו מנהגו, לקנות בכל עיר ספר, ושולח הביתה או מכניס אותו למזוודה. השארתי אותו במועדון של הדרור לבד, עד לבואו של פתי והלכתי למלא את הוראותיו : דהיינו לזמן פגישה של ההסתתדרות הציונית, בשמונה בערב בבית הכנסת בית-אל בחדר הישיבות. טלפון לא היה לי, והסלולארי עדיין לא הומצא, לכן הלכתי לקלניקה של הי"ר דר' נטף ואחרי כן לביתה  של הגברת מטילדה גז. השניים הבטיחו לי שיעבערו את המסר ומיד. הם אמרו לי גם, שהישיבה היתה על הפרק ושהם חיכו להודעה. לכן כולם אמורים להיות פנויים באותו יום.  

אכן בשמונה נפגשו כל שועי יהדות העיר, כולם פעילים סמויים או סמויים למחצה. המפגש נמשך כשעתיים, במהלכן דובר על חיי היהודים בעיר, לקראת הכרזת העצמאות של טוניסיה ועל ההיערכות של מנהיגי העיר בהתאם. בשלב מסוים אפריים ביקש לצאת לרגע. כעבור 15 דקות היו"ר דר' נטף סגר את הישיבה והודה לכל הנוכחים. אני הייתי הנער היחידי באותו מעמד. איש לא התפלא על העדרותו הממושכת של אפריים ואיש לא העיר על כך.  

אני ליוויתי את השליח פתי למלונו ושאלתי על אפריים. הוא ענה לי :  

 –  הנהג של שרלו סעדה לקח אותו לשדה התעופה. הוא כבר במטוס או שהוא עומד לעלות על כבש המטוס, בדרך לטוניס. שכח מהפגישה הזו.  

זהו הביקור של אפריים בספאקס, האיש בעל שמות שונים - לפי דבריו של דודי רחמים -, בכל כניסה לטוניסיה, השתמש בזהות אחרת, כך נאמר לי.  

אני, למרות היותי מזכיר סניף הדרור ומדריך הייתי עדיין צעיר אבל מעבר למשפטים שנאמרו בקודים, מפחד שמאזינים מסתתרים בפינה, תפסתי את גודל השעה.     

עלייתי ארצה, בשנת 1956.  

בעלותי ארצה, נתקלתי בבעייה שהטרידה את מנוחתי : עליית בני משפחתי ארצה. העלייה היתה סלקטיבית באותה העת ואבי אשר מלאו לו 45, לא הורשה לעלות מהסיבה שעבר את הרף הנדרש ממפרנס משפחה. במשך כל שנותיי הראשונות בארץ טרחתי לחפש פיתרון ולא מצאתי עזרה, לא בקיבוץ בו הייתי חבר ולא במזכירות הקיבוץ המאוחד. במהלך השנים הללו, יצא לי לנסוע מספר פעמים לבית אורן ולהיפגש עם אפריים בביתו, לשוחח על בעיות שונות, והוא הציע לי פתרונות, אבל כמה חבל, - אף פעם לא דיברתי עמו על עליית הוריי ובני ביתי.  עברו חמש שנים.  

 סיימתי שרות פעיל והחלטתי לעזוב לעיר, על מנת לשמש אפוטרופוס למשפחתי. אמרתי : "אין קדוש יותר מאב ואם ואין יקר יותר מאחים". אמרתי ועשיתי.  

המפגש עם אפריים בשנת 1961.  

ב-20 לחודש מרץ 1961, יצאתי את הקיבוץ בדרכי דרומה, דרכי החדשה. בצאתי מחיפה, עליתי כטרמפיסט מאחורי משאית. מספר דקות אחרי זה הופתעתי לראות את אפריים בר-חיים עולה אף הוא על אותה משאית, טרמפיסט כמוני.  

  –  לאן זה, כמוס ? שאל אותי.  

סיפרתי לו הכל, מההתחלה עד הסוף. קליטתי בקיבוץ, עיכוב העלייה של הורי ואת והחלטתי לעזוב את המקום שאהבתי למענם.  

–  לא פנית לכתובת הנכונה, אמר בן שיחי. אחראים על העלייה הם הפועל המזרחי. יש לי חברים שם. תן לי את הפרטים של משפחתך ואטפל בזה היום. נפלת על יום טוב, אני בדיוק בדרכי לירושלים.  

נפלתי על יום טוב,  האם יש מקריות בחיים ?  

אני לא זוכר היכן ירדתי מן המשאית ובאיזה מקום נפרדנו. זכור לי שאפריים, המלאך הטוב אמר לי :  

–  בעוד שבועיים, תיפגש עם בני ביתך.  

–  בעוד שבועיים צחקתי, מזל שכבר כתבתי להם שאני בדרכי לדימונה.  

התחלתי לעבוד בכיתן דימונה. בדיוק באותו יום נפלא,  29 לחודש מרץ 1961, הורי הגיעו ארצה, הישר לדימונה.  

פגישות נוספות.  

נפגשתי עם אפריים, עת פעילותי באחדות העבודה בדימונה.  

אני לא מתפלא שאפריים עזב עם קבוצת חברים את מפלגת העבודה, שכן בין מפלגתו המקורית ובין זו המפאיניקית, יש הבדל בין שמיים וארץ. לאחדות העבודה היתה אג'נדה חברתית ומבחינה בטחונית אחדות העבודה יותר קרובה היתה לחרות מאשר למפאי דאז. גם אני הרמתי גבה.

כל אחד כתב דף מהספר