חדשות

אפרים בן חייים - האדם שהכרתי, מאת יגאל בוכניק

    נפגשתי עם אפריים ז"ל בסמינר המרכזי למדריכים פרנקופונים  (צרפת, בלגיה, צפון-אפריקה) של תנועת הנוער דרור, בעיירה לגוין -   ,Lèguevin באזור טולוז בדרום צרפת. המרצים היו בנימין אלוש, מיכאל קונפינו, יוסי מקיבוץ יראון, פינקוס המורה למוסיקה ומרכז הקורס אלוף משה כרמל. רשימה חלקית שכן היה חסר אפריים בר-חיים (פרידמן) שהגיע שלוש שבועות יותר מאוחר, בשל אבל משפחתי. הוא בא עטור זקן, שכן עדיין לא חלפו 30 יום. יגאל בוכניק מספר על אפרים בן חיים שנפטר לאחרונה.

    הפגישה ב 1954

    אפריים נראה אדם צנוע, לבוש חאקי. בתום משחקון  כדורגל לפני ארוחת הערב, ניגשתי אליו ברחבה שממול המבנה המגורים.  

    דיברנו, הוא אמר לי שהוא ממוצא הולנדי ושהיה בצפון אפריקה בשליחות. השיחה הפכה קולחת ומעניינת. הוא סיפר על ארגון עלייה ב' מצפון אפריקה. על המרכז ההעפלה באלג'יר. לאט, לאט הסתופפה סביבו קבוצת חברים. כולם קשובים. הוא סיפר לנו שהעולים ההעתידיים קיבלו הוראה לעזוב את המחנה במקרה שהמשטרה מגיעה לביקורת, ואכן הדבר קרה. הסוד נשמר בנס וגם הודות לקשריו בפקוד העליון של המשטרה. הוא דיבר איתי יותר מאוחר על הערים בטוניסיה. התעכבנו על העיר גאבס.  

    – היה לנו שם סניף פעיל. האחים אלוש למשל... אחד מהם חי, מצא אישה במחנה (יהודית). אחותה שושנה נישאה לשליח שלכם בטוניסיה מאיר עידן.  

    המשכנו לדבר יום-יום, האדם התחבב עליי מאוד. הוא הכיר את דודי רחמים, את בת דודי מרים ועוד.  

    יום אחר סיפר על התארגנות תנועת דרור - צעירי ציון בטוניס בשנת 1942. הוא דיבר על יגאל אלאל, נדיה פרנקו-כהן, רחל כהן, אברהם צרפתי (פתי) משה ארנון (חבבו), אברהמי, גד שחר, מקימי קיבוץ רגבים. אפריים דיבר הרבה על נדיה כהן (פרנקו). "עוד תשמעו עליה" אמר, אבל "כל הקבוצה נהדרת", לדבריו.  

    פתי היה השליח שבא אחרי מאיר עידן, הוא התחתן עם רחל כהן ובשנית עם דליה גז מחמם-ליף.



    הסמינר, אני במרכז התמונה, היד בכיס

     

     

    אפריים מבקר בעיר ספאקס, ב-1955.  

    קיבלתי הודעה מאברהם צרפתי (פתי) שאפריים בדרך לספאקס ועליי לפגוש אותו ליד בית קפה הרנסנס – Café Renaissance, בשעה שלוש ביום כלשהו בשנת  1955 או תחילת 1956. הוא יירד מהאוטובוס שבא משדה התעופה ואני צריך לעמוד לרשותו. אכן נפגשנו, הוא קפץ מן הרכב ולא אמר מילה, כאילו נפרדנו לפני דקות ספורות. שאלתי אותו אם הוא זוכר אותי. זה היה אפריים.  

    – בוודאי זוכר, כמוס.  קח אותי למלון צנוע. אברהם צרפתי בדרך.  

    אכן לקחתיו למלון בסטיה, הכי צנוע שיש, קרוב לתחנת הרכבת, אבל הוא בחר במלון על יד, עוד יותר נחבא. הוא נרשם בקבלה, עלינו לחדרו, הוא בדק את סגירת החלונות והמרפסת והורה לי ללכת לקבל את פתי בתחנת הרכבת.  

    אכן פתי בדיוק הגיע, כמו שתכננו, לא לבזבז זמן. עלינו לחדרו של אפריים, החלפנו כמה מילים ויצאנו, צרפתי לכיוון המלון שלו, אפריים ואני לעבר מועדון תנועת הנוער. בדרך הוא חטף לחמנייה ואכל אותה תוך כדי הליכה. הוא היה צמחוני. הוא עצר בחנות ספרים של בלנש Blanche, ליד המסעדה של "פריים" ורכש לו ספר. הוא אמר לי, שזהו מנהגו, לקנות בכל עיר ספר, ושולח הביתה או מכניס אותו למזוודה. השארתי אותו במועדון של הדרור לבד, עד לבואו של פתי והלכתי למלא את הוראותיו : דהיינו לזמן פגישה של ההסתתדרות הציונית, בשמונה בערב בבית הכנסת בית-אל בחדר הישיבות. טלפון לא היה לי, והסלולארי עדיין לא הומצא, לכן הלכתי לקלניקה של הי"ר דר' נטף ואחרי כן לביתה  של הגברת מטילדה גז. השניים הבטיחו לי שיעבערו את המסר ומיד. הם אמרו לי גם, שהישיבה היתה על הפרק ושהם חיכו להודעה. לכן כולם אמורים להיות פנויים באותו יום.  

    אכן בשמונה נפגשו כל שועי יהדות העיר, כולם פעילים סמויים או סמויים למחצה. המפגש נמשך כשעתיים, במהלכן דובר על חיי היהודים בעיר, לקראת הכרזת העצמאות של טוניסיה ועל ההיערכות של מנהיגי העיר בהתאם. בשלב מסוים אפריים ביקש לצאת לרגע. כעבור 15 דקות היו"ר דר' נטף סגר את הישיבה והודה לכל הנוכחים. אני הייתי הנער היחידי באותו מעמד. איש לא התפלא על העדרותו הממושכת של אפריים ואיש לא העיר על כך.  

    אני ליוויתי את השליח פתי למלונו ושאלתי על אפריים. הוא ענה לי :  

     –  הנהג של שרלו סעדה לקח אותו לשדה התעופה. הוא כבר במטוס או שהוא עומד לעלות על כבש המטוס, בדרך לטוניס. שכח מהפגישה הזו.  

    זהו הביקור של אפריים בספאקס, האיש בעל שמות שונים - לפי דבריו של דודי רחמים -, בכל כניסה לטוניסיה, השתמש בזהות אחרת, כך נאמר לי.  

    אני, למרות היותי מזכיר סניף הדרור ומדריך הייתי עדיין צעיר אבל מעבר למשפטים שנאמרו בקודים, מפחד שמאזינים מסתתרים בפינה, תפסתי את גודל השעה.     

     

    עלייתי ארצה, בשנת 1956.  

    בעלותי ארצה, נתקלתי בבעייה שהטרידה את מנוחתי : עליית בני משפחתי ארצה. העלייה היתה סלקטיבית באותה העת ואבי אשר מלאו לו 45, לא הורשה לעלות מהסיבה שעבר את הרף הנדרש ממפרנס משפחה. במשך כל שנותיי הראשונות בארץ טרחתי לחפש פיתרון ולא מצאתי עזרה, לא בקיבוץ בו הייתי חבר ולא במזכירות הקיבוץ המאוחד. במהלך השנים הללו, יצא לי לנסוע מספר פעמים לבית אורן ולהיפגש עם אפריים בביתו, לשוחח על בעיות שונות, והוא הציע לי פתרונות, אבל כמה חבל, - אף פעם לא דיברתי עמו על עליית הוריי ובני ביתי.  עברו חמש שנים.  

     סיימתי שרות פעיל והחלטתי לעזוב לעיר, על מנת לשמש אפוטרופוס למשפחתי. אמרתי : "אין קדוש יותר מאב ואם ואין יקר יותר מאחים". אמרתי ועשיתי.  

     

    המפגש עם אפריים בשנת 1961.  

    ב-20 לחודש מרץ 1961, יצאתי את הקיבוץ בדרכי דרומה, דרכי החדשה. בצאתי מחיפה, עליתי כטרמפיסט מאחורי משאית. מספר דקות אחרי זה הופתעתי לראות את אפריים בר-חיים עולה אף הוא על אותה משאית, טרמפיסט כמוני.  

      –  לאן זה, כמוס ? שאל אותי.  

    סיפרתי לו הכל, מההתחלה עד הסוף. קליטתי בקיבוץ, עיכוב העלייה של הורי ואת והחלטתי לעזוב את המקום שאהבתי למענם.  

    –  לא פנית לכתובת הנכונה, אמר בן שיחי. אחראים על העלייה הם הפועל המזרחי. יש לי חברים שם. תן לי את הפרטים של משפחתך ואטפל בזה היום. נפלת על יום טוב, אני בדיוק בדרכי לירושלים.  

    נפלתי על יום טוב,  האם יש מקריות בחיים ?  

    אני לא זוכר היכן ירדתי מן המשאית ובאיזה מקום נפרדנו. זכור לי שאפריים, המלאך הטוב אמר לי :  

    –  בעוד שבועיים, תיפגש עם בני ביתך.  

    –  בעוד שבועיים צחקתי, מזל שכבר כתבתי להם שאני בדרכי לדימונה.  

    התחלתי לעבוד בכיתן דימונה. בדיוק באותו יום נפלא,  29 לחודש מרץ 1961, הורי הגיעו ארצה, הישר לדימונה.  

     

    פגישות נוספות.  

    נפגשתי עם אפריים, עת פעילותי באחדות העבודה בדימונה.  

    אני לא מתפלא שאפריים עזב עם קבוצת חברים את מפלגת העבודה, שכן בין מפלגתו המקורית ובין זו המפאיניקית, יש הבדל בין שמיים וארץ. לאחדות העבודה היתה אג'נדה חברתית ומבחינה בטחונית אחדות העבודה יותר קרובה היתה לחרות מאשר למפאי דאז. גם אני הרמתי גבה.



    כל אחד כתב דף מהספר


     

    אם המפלגה שלך סוטה מן הדרך האידאולוגית שלה, ואתה לא השתנית, אז דרכך החוצה סלולה. אני חושב שגם טבנקין התהפך בקברו לאור השינויים.  

    ידוע לי שאפריים היה שגריר ישראל בדרום-אפריקה ואז שינה את שמו מפרידמן לבר-חיים.  

    פגשתיו עוד ב-1992 באפעל בטקס חגיגת 50 שנה לתנועת דרור בצפון-אפריקה. רחל כהן ממעגן מיכאל ניהלה את הועידה. נפגשתי עימו ועם הרבה חברים טובים ונפלאים. דליה צרפתי אשתו של פתי אמרה לי כשנפגשנו :  

    –  חבל שראובן (כהן) ושושנה אחותי לא נמצאים. איך שהשנים עברו.   

    באותה פגישה הוחלט פה אחד, שכל אחד יכתוב דף ושנחבר את כל הכתבות לספר. כך עשינו.   

    פגשתי את אפריים פעם נוספת בשנת 2002 נדמה לי בועידת העדה הטוניסאית באוניברסיטת בר-אילן. הוא היה בין רחל כהן ונדדיה כהן (פרנקו). חשבתי אז : הם מתחילים להתבגר.       

    היום, אני נפרד מדמותו של אפריים בר-חיים, בהרכנת ראש. יהייה זכרו ברוך.

    ת.נ.צ.ב.ה

     

    אפרים בן חיים ז"ל

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    • חוג עין ורד אשר - - 14/3/2010 | 07:35
      • מדובר בקבוצת אנשים בעלי אידיאולוגיה צרופה - בני קיבוצים ומושבים ותיקים שדחפו את תנועתם מתנועת העבודה הרופסת לעבר השבת האהבה לארץ ישראל ולחוסן לאומי. לימים פרשו ממנה או נשארו בה אך ריגלו בה לטובת תנועת התחיה, צומת או מולדת. אני זוכר כיצד הם היו מגיעים לגוש קטיף טרם רציחתו ומעודדים ומוסיפים, יוצרים קשרים ותרומות, שרים שירי מולדת ועולצים למראה העשייה כשכולם היו מעל לגיל 70. טוב שרובם לא חיו כדי לראות את מעשי ידיהם טובעים בים וטוב שאינם צופים במה שמתרחש כיום כיצד בני אותה תנועה, הליכוד לשעבר (במוטציה הסרטנית ששמה קדימה) דוחפים את העולם כולו כנגד נתניהו ואפילו על חשבון ירושלים ועצם קיום המדינה... והעיקר שתאוותם תהיה בידם : כמאמר יעקב אבינו, אנא אני בא ואנא אני הולך... אשר
    • הולך ופוחת הדור אלי נשיא - - 12/3/2010 | 15:27
      • למצער אנו חיים בעידן שבו הציונות הפכה למרמס. פרופסורים ודוקטורים מוחאים כפיים לגוי בור ונבער שטוען כנגד בניה יהודית בירושלים - היכן הימים שבהם לחשו שפתי היהודים "בבניין ירושלים נתנחם" או " לשנה הבאה בירושלים" או אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". הנה מעשיו של הציוני הדגול הזה שסיכן חייו שוב ושוב ושוב כדי להביאנו לכאן - אך אבוי לתוצאה, הנה היא מוטלת לפנינו כל יום בחדשות הרעות.
    • לשרלו, לרולנד יגאל - 11/3/2010 | 14:45
      • תודה שרלו, אני זוכר, אז אני קיים. לרולנד לא, אבל אני יודע על מי דיברת. בתמונה : מימין למעלה, מיכאל בוכניק ספאקס-רגבים-עין השופט. רבקה אנקרי, טוניס-רגבים. שני משמאל, יוהכים טוניס. חברים מאלג'ר, מרוקו, צרפת. מימיני חבר מעיר ליל, משמאלי החבר לאמה מליאג'. משמאל ליוהכים מוניק מהעיר ננסי. עם הכובע החבר בן-זימרא מקזבלנקה. רואים את הזרוע של בנימין אלוש דרך החלון. אולי אשלח לכם עוד תמונה מהספר.
    • ליגאל בוכניק רולנד אלוני - 11/3/2010 | 13:12
      • שלום יגאל, האם אני מזהה נכון את מרים ארביב ודוד ברבי מספקס בתמונה? בברכה, רולנד
    • ליגאל בוחניק: Charles BAR TOV. - - 11/3/2010 | 07:38
      • באופן תמידי, אני נפעם מתוכנת הזכרון שמופנמת בקופסת הזכרון שב..."קופסתך".///. במילון הסלאנג... אתה מוגדר פשוט "תותח".///. אכן ...כן... : בעליה לארץ דאז... לא היה ניתן לממש את החזון ללא הצטרפותו של מפרנס "בריא" שעובר את הסף של גיל מוגדר.///. יישר כוחך... ותמשיך לתחזק היטב את מוחך... ///. שרלו.
    09/02/2012

     דף הבית  |  תנאי שימוש וגלישה באתר  |  צור קשר

    © כל הזכויות שמורות לורויאל בע"מ

    ארטוויז'ן | Quickyweb