בס"ד
חינוך טוניסאי
אמי היתומה מאב גדלה בצילו של אח שפונק ע"י אמו כמסורת טוניס המפוארת שכלל לא סופרת בנות, אלא אם הינן בעלות סיכוי להשיג בעל עשיר ומיוחס. כלומר אם הינן יפות תואר שזה כמסורת טוניס הערבית אומר עיניים כחולות כשמיים ועור לבן כחלב. אמי היתה יפה אבל לא השכילה לדאוג לעיניים בצבע הנכון.
אמי היתה היתומה הקטנה בבית שעזרה לאמא, אכלה כל מה שנשאר – כי חבל לזרוק.. .וחיה בצילו של אח שהביא כבוד רב ונחמה לאמו רק בזכות היותו בן זכר.
אמי שהיתה אינטליגנטית במיוחד, רצתה ללמוד בבית הספר הצרפתי אבל זה נאסר עליה כי לימוד זה רק לבנים.
כבר כילדים הבנו כמה יכל הלימוד להועיל ולהביא שמחה לאמי שהיתה סקרנית ואינטליגנטית ואהבה מאוד ללמוד ולשמוע סיפורים.
אבל אלו היו חייה שם.
ובעוד מסביב דיברו קרובי המשפחה על הגעגועים לטוניס. כשתכננו מסע שורשים לטוניס, הודיעה אמי שהיא ממש לא מתגעגעת. נכון, יפה שם. הים בג'רבה כחול כמו שאין בשום מקום. האוכל בשפע, "אל גריבה" באמת מרגש ומפואר. אבל היא לטוניס לא נוסעת לביקור.
"רק לגברים היה טוב שם" אמרה "הבנות לא עשו שם כלום חוץ מבישול וניקיון".
אבל זה בעיקר מה שעשתה פה אמא. היא לא למדה משהו אחר.
את רוב ימיה בילתה אמי במטבח בהכנת מטעמים מופלאים.
את כל אהבתה אלינו ביטאה בעיקר ע"י בישולים מושקעים. כל הבית היה מלא בריחות ערבים ומגרים.
מי שמכיר את המטבח הטוניסאי יכול לשער.
ריבות לפני ראש השנה. קוסקוס כל שישי ושלישי. ממולאים חריפים ברוטב אדום , קציצות בשר וירקות ברוטב עם ממולאים ותפו"א. מאכלים שהיום נדמים לי כחלום.
כל שישי הספינג' (קונדיל) עם ביצה או בלעדיה.
לשבת - חמין עם בשר וקציצות, ביצים והכל ממעורר את בלוטות הטעם ומשכר בריחו.
לפני פורים עוגיות הדבש המעוררות געגועים בטעמן המלא אהבה ומתיקות.
אמי עבדה קשה במטבח. שהרי אחרי בישולים, למי שלא שם לב, יש ניקיונות. קל וחומר לאחר בישולי המטבח הטוניסאי.
אבל אמי ניקתה והבריקה הכל עד שגדלנו די כדי לעזור.
ומה שהכי הרבה למדה אמי זה לשתוק. לעשות ולשתוק.
בצילה של אמה שלה שהתאלמנה צעירה מאוד ונותרה רק עם 2 יתומים קטנים בעולם של גברים. סבתי דאגה להם כלביאה. והצליחה. אבל זאת היתה טוניס.
סבתי היתה אסרטיבית והסתדרה באותו עולם גברי.
אמי לא ירשה את זה ממנה.
היתה מסוגרת יותר ונחבאת אל הכלים. את מילותיה האחרות אמרה רק בינינו.
היא היתה צייתנית וחרוצה ועשתה כל מה שנתבקשה ומה שידעה שזהו תפקידה.
אבל גם לצחוק ידעה אמא. אף אחד לא צחק כמו אמי. צחוקה היה מתגלגל ועיניה נצצו בעליזות משועשעת בעת צחוקה. אהבתי לראותה ככה. הבטתי בה מוקסמת בלי להבין.
חבל רק שגם את השתיקות הבנתי קצת מאוחר. כשכבר אי אפשר היה לעזור.
את הצחוק קיבלה אמי מאמה ע"ה שהיתה אישה שנונה ובעלת צחוק שמח.
רק שעיניה היו עצובות.
וגם את זה העבירה לביתה הצעירה הממושמעת והמחונכת. לאמי שהיתה צנועה, ענוותנית.
אמי עברה כמה צרות בחייה. ומותה של אביה בילדותה היה רק האחד מהם. וכדי לחסוך צער, לא אמנה את הדברים.
לאחר כמה אסונות במשפחה, נדם צחוקה המתגלגל של אמי הטובה.
נשארו רק שתיקות. ארוכות.
הכאב ננעל ונשתק.
רק בעת לישת הבצק בימי שישי. הבצק ממנו הפרישה אמי הצדקת חלה ובירכה.
רק בעת הכנת הקוסקוס בשלביו השונים הממושכים, היתה אמי שרה בשקט שירים עצובים. מין קינות.
כך נמהל העצב בחיינו. במאכלינו.
את כל חייה הקדישה אמי לבני משפחתה.
אמי היתה אישה טובה כמסורת בנות טוניס הנאמנות, הצנועות, המשקיעות בביתן לבעליהן ולילדים. והשותקות כשלא חייבים לדבר.
וכך - הצער ננעל. המלים נסגרו. הכאב איים לפצוע.
ואז נתגלתה מחלת הסכרת אצל אמי.
הרמב"ם מלמד שכל המחלות מקורן בנפש.
חז"ל אומרים: "דאגה בלב איש ישיחנה".
ונפשה הכאובה, הכלואה של אמי התפרצה בעל כורחה כמחלה.
והמחלה הקשתה על חייה.
וכך עברו לה שנותיה האחרונות של אמי מיוסרות ושתוקות מכל.
אמא כבר לא אהבה לבשל את כל התבשילים המורכבים, המיוחדים. אבל בכל זאת השתדלה מאוד ועשתה מאמצים למען הבעל והילדים שהתגעגעו לאוכל המיוחד. החינוך הטוניסאי שאוכל טוב הוא מדד לחיים טובים ניצח. ואמא בישלה ובישלה.
והיא כמעט לא נחה.
אמי לא ביקשה הרבה לעצמה.
רק שיתנו לה קצת לשבת לבד.בשתיקה. לפעמים עם קפה ועוגיות טוניסאיות מעשה ידיה להתפאר.
רק זמן לחשוב רצתה. רק זמן לשתוק.
ואני שני דברים למדתי מכך:
שצריך לדבר כשכואב. צריך לשתף.
ואם מישהו שותק, זה לא אומר שלא כואב לו. זה לא אומר שלא נפגע.
וגם למדתי - שלא כדאי להשקיע יותר מידי בהכנת אוכל.
אפשר לפעמים סתם כריך...
כי מוטב אמא רגועה ונינוחה משולחן מלא במעדני טוניס.