במאמרו של פרופ' מ' ציפור "על ההפטרה לפרשת דברים" (גיליון 558, תשס"ד), יש סיכום מקיף מסביב להפטרת "חזון", בצירוף פרשנות מנומקת היטב, על זיקתה של זו לפרשת דברים ולמגילת איכה. בשורות הבאות אני מבקש להוסיף מקצת נתונים לנוהגים שונים של הפטרת דברים, האחרונה ברשימת "תלתא דפורענותא".
א. ר"מ ציפור מזכיר נוהג - שאיננו רווח - ש"בשבת השנייה של פורענות, מפטירין חזון ישעיהו (יש' א) ובשלישית מתחילין מן "איכה היתה לזונה" (שם א:כא). נציין שזוהי שיטת הרמב"ם (פי"ג מהל' תפילה וברכת כוהנים הי"ט) הקובע כי כך "נהגו ישראל". [1] הרב י' קאפח מציין במהדורתו (עמ' רפב, אות מא): "וכ"ה (וכך הוא) מנהגנו". ואכן כך נוהגים רוב האוחזים בנוסח הבלאדי. ואולם הרב י' צוברי בחיבורו "ויצבור יוסף בר" (ח"ב, ירושלים תשנ"ט, עמ' שיז-שכז), טורח באריכות לבסס את הנוהג המקובל בפזורות ישראל (דש"ח = דברי ירמיה, שמעו, חזון), כדי להשליטו גם על כל האוחזים במנהג תימן, ולאכוף על בני תימן את פסיקת מרן וקהילות ספרד. ואכן יש בקהילות בני תימן שנוהגים כך. [2]
ב. "משא גיא חזיון" והפטרות נוספות. בתקופת הגאונים היו נוהגים שונים בעניין הפטרת השבת שלפני תשעה באב, מהם שהתפרסמו בדפוס ומהם שנשתיירו בכת"י. נציין כאן לדברי רס"ג ברשימת ההפטרות שההדיר נ' וידר ובתרגומו: "ויש אנשים המפטירים בשלשת השבתות קודם תשעה באב, דברי ירמיהו; חזון ישעיהו (ובשבת שלפני תשעה באב) בן עשרים ואחת שנה צדקיהו במלכו". יש תימוכין לדבר בכמה כתבי יד. [3] ההפטרה השלישית ברשימה זו היא פרק נ"ב, החותם את ספר ירמיהו. פרק זה המתאר בלשון פרוזאית את כיבוש ירושלים, חורבן המקדש וחיסול מלכות יהודה, ראוי להסמיכו לתשעה באב ולמקרא מגילת הקינות. עוד נפנה לתשובה המיוחסת לרב שרירא גאון שבה נכתב (אוהצ"ג מגילה, תשובות עמ' 65):
וששאלתם...לשבת אחרת שהוא ערב תשעה באב במה מפטירין, כך אנו נהוגין (=בר"ח אב שחל בשבת), שמתחילין חזון ישעיהו והיו הראשונים, מסיימין אם תשובו ושמעתם... ועכשיו מרווחין (=מרחיבין) בה, עד בית יעקב לכו ונלכה בית ד'. ולשבת אחרת שהוא ערב תשעה באב, כך מנהגינו כולנו להפטיר עמדו על דרכים ויש שמפטירין משא גיא חזיון.
על פי תשובה זו היה המנהג המקובל להפטיר בשבת שלפני תשעה באב "כה אמר ה' עמדו על דרכים" (יר' ו:טז), פרק המתאר בפירוט רב סיבות ונימוקים לפורענויות ולחורבן מלכות יהודה. הפטרה זו נשתיירה בכמה כתבי יד כאחרונה בתלתא דפורענותא, אבל אינה נוהגת כיום. [4]
ההפטרה הקרויה בתשובת הגאון "משא גיא חזיון" (יש' כב:א-יד), מצויה אף היא בכתבי יד ובמקורות שונים שמהם מתברר שהייתה נפוצה ביותר בזמנו, וכנראה שהיו מקומות שנהגו לאמרה בכל אחת משלוש השבתות. [5] הפטרה זו נשתיירה אצל יהודי ג'רבא שהקפידו - הקפדה יתרה לאמרה ושמרו מכל משמר על מנהגם זה, ובייחוד בדורות האחרונים, עד שהייתה לאחד מסמליה הייחודיים של פזורה זו. [6] בעניין זה נצטט מחיבורו של ר' אברהם אדאדי מלוב,"השומר אמת" (סי' כג, ת"א תשל"ו, עמ' פו- פז):
ופה (=בטריפולי) העירה, במקום חזון לומדים (!) שם בישעיה בסכ"ב, 'משא גיא חזיון' עד 'כי מחר נמות', ואח"כ מסיימים ג' פסוקים מסוף חזון. וזה אינו כי אם בבית הכנסת אחת המיוחסת בשם ישיבה, משא"כ בשאר בתי כנסיות שבעיר... והיא נתמהה בעיני, מאין לאחרונים לחדש דבר אשר לא בא בכתובים בשום ספר... ובהיותי נבוך זה, אוזן ששמעה שגם באיזה כפרים הסמוכים לנו כן הוא, וגם באיי ג'רבה ושלחתי למר קשישא, סבא קדישא מאריה דאתרה שם אבא שאול (=ר' שאול הכהן) [7] ... על מה סמכו לשנות מדברי הראשונים כמלאכים... והיתה תשובתו שנהגו כן קודם חיבור הפסיקתא (=שמשם למדו על הפטרת 'חזון ישעיהו' בשבת קודם תשעה באב)... ואולי ישראל הדרים בעיר הזאת הן מחורבן בית ראשון דנבוכדנאצר... ובזמן רבו נמצא בבית כנסת בגניזה, על קלף וכתוב לסדר שמות הודע את ירושלים, ולשבת זו משא.
דעתו של הרב אדאדי על קריאת 'משא גיא חזיון', נותרה בסופו של דבר שלילית. לעומת זאת מעניינת תגובתו של הרב הג'רבאי האוחז במנהג זה. הוא אינו יכול להמציא מקור סמכותי כתוב, אלא לציין לספר הנמצא בגניזה, כלומר ספר שאינו זמין, ולמעשה אנו מבינים שהוא מצדיק מסורת בע"פ, שרווחה בג'רבא ובעוד כמה מקומות. כשהוקם דפוס עברי בג'רבה ע"י משפחת עידאן, כבר נחקק הדבר בכתובים. בשער חיבור שנדפס שם בשנת תרע"ד, מצויה הכותרת: "הפטרה לשבת הקודמת לתשעה באב כפי מנהגנו פה אי ג'רבה יע"א (וע' לה' השומר אמת ז"ל סי' כג אות ה, ותשובת מז"ק מאריה דאתרין מהרש"ך ז"ל) ומפני שאין הפטרה זו בחומשים הדפסנוה מחדש להיות ביד הכל לעת הצורך". נוהג זה עורר את התפעלותו של פרופ' נ' סלושץ, שבסקירתו על יהודי ג'רבא הוסיף (התור, ד/כז, עמ' 4 - 6):
שח לי חכם אחד כי השאלה הזאת נתעוררה כבר בדורו של ר' יוסף קארו. ואז באה תשובה בשם חכמי צפת על שאלה שנשאלה מג'רבא ובה התירו להם לאנשי האי לעשות כמנהגם ... ששאני ג'רבא שהיא קדומה לחורבן.
אגב, בספר אחר, "האי פליא" (האי ג'רבא) שחיבר סלושץ בשנת 1957, מביא המחבר תשובה זו בשם ר' יוסף קארו עצמו. לאמתו של דבר, אין לנו שום ביסוס ספרותי למסורת זו במקורות ההלכה המאוחרים, וכנראה שמסורת זו נועדה להיות גושפנקא, בשם חכמיה הסמכותיים של צפת, לנוהג חריג זה, המורה על מעלתה של ג'רבא כפזורה המשמרת נוהגים קדומים.
נראה שיש לקשר עניינה של הפטרה זו לנוהג ג'רבאי ייחודי בקריאת הקינות בתשעה באב: "נוהגים פה לדלג מסוף הקינות בפסוקים שיש בהם נחמה ביום ובלילה" (ברית כהונה, או"ח, מער' ת, אות י ). נוהגם של בני ג'רבא, אפוא, לא לשבץ פסוקי נחמה בקינות תשעה באב. אפשר לראות מגמה כזו גם בהפטרת "משא גיא חזיון", שעיקרה משאו של ישעיהו הנביא על החברה היהודית המושחתת, מעשיה הרעים ותיאור הנתק המוחלט בינה לבין ההתגלות הנבואית, שעניינה - לפי מדרשי חז"ל - באירועים שהתרחשו בימי חורבן בית ראשון. [8] בכל התיאור כולו לא מצוי שום אזכור של ענייני נחמה. מכאן שקריאת הפטרה זו בשבת שלפני תשעה באב משמשת כהקדמה לתוצאות הנוראות של החורבן הנקראות ונשמעות בתשעה באב.
המנהג המקובל כיום אצל יוצאי ג'רבא ואלה המחזיקים בבריתה, רשום בחיבור הקרוי "תיקון סופרים המדויק איש מצליח" (בני ברק תשנ"ז ומהדורות נוספות): "מנהג עוב"י תונס להפטיר הפטרה זו (='משא גיא חזיון'), ומ"מ מנהגנו להפטיר אחריה 'חזון ישעיהו' כמנהג העולם, כדי לסיים בנחמה".
ואנו נחתום פרשה זו בדברי הנביא (יש' סו:י): "'שמחו את ירושלִם וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה', שמכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל, ע"ב).
[1] כך הנוסח בכת"י תימניים ועוד, ובחלק מהדפוסים "נהגו העם".
[2] וראה ר"י רצאבי, שולחן ערוך המקוצר , ח"ב סע' יט, הע' עג-עה. וראה עוד ר"ש מחפוד, ספר ההפטרות תשס"ב.
[3] ראה נ' וידר, התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב, ח"ב, ירושלים תשנ"ח, עמ' 645.
[4] ראה נ' פריד, רשימת ההפטרות לשבתות השנה, אנצ' תלמודית כרך י', עמ' תשיא-תשיב.
[5] וידר שם, עמ' 628.
[6] על נוהג זה פרסם הרב מאיר מאזוז, הידוע בכינויו נאמן ס"ט, כמה מאמרים. נציין שניים מהם: 1. "משא גיא חזיון (יש' כב) – הפטרת דברים לפי נוסח ג'רבא", אור תורה טו (תשמ"ג), שטו ע"א, 2. "שואל ומשיב", שם, יט (תשמ"ז), עמק תשפו-תשצ.
[7] אב"ד בג'רבא , תקל"ב – תר"ח.
[8] ראה סיכומו של ר"ע חכם ב"דעת מקרא" לישעיהו שם, עמ' רלג.
קישור למאמר : הקליקו כאן כדי להכנס